למה איקאה יכולה להרשות לעצמה לצחוק עלינו קצת

אחרי שסיימנו לשפץ את הדירה הגיע לבקר חבר שלנו. עשינו לו 'סיבוב' בדירה המחודשת שבמקום דירת 3 חדרים צרה, הפכה אותה חברה טובה ומוכשרת שלי לדירת ארבעה חדרים מרווחת ומוארת. החבר התפעל מהמרחב, מהפרקט החדש ומהאור שנכנס לאזור בדירה שפעם היה מסדרון חשוך, אבל מה שמשך את תשומת ליבו יותר מכל היה ארון המעילים בכניסה לבית.

"וואו! איזה ארון יפה", הוא התרשם
"תודה"
"מאיפה זה?"
"זה… זה מחנות מיוחדת לוינטג' ואנתיקות"
"וואו. כן רואים.. איפה מיפו?"
"לא, זו חנות קטנה כזו, ליד נתניה"
"וואלה?"
"כן קוראים לה משהו כמו איייקי או איקייי. אה! איקאה! לחנות קוראים איקאה"
חייכנו כולנו.

לאחרונה נתקלתי שוב בפרסומת ה"די תנוחו" הזו של איקאה:

קצת ירדו עלינו פה, הא?
נעלבנו? ממש לא. חייכנו, אכלנו אותה.
אמרו לנו- די, מספיק עם התחרותיות הזו למי יש יותר גדול, בואו תקנו את המוצרים שלנו, הם פשוטים וטובים, אז אל תהיו פלצנים.

לא בטוח שאם הם היו אומרים לנו את זה ככה בפנים היינו מגיבים בחיוך. בסדנאות התסריטאות שלי אני תמיד מזהירה כותבים שלא יכתבו משהו שיכול להישמע כהטפה, גם אם הכותב בא עם אג'נדה ברורה. אף אחד לא אוהב הטפות, אבל אם תצליחו לסקרן או לרגש או לגרום לי להזדהות, המסר לא רק יעבור, הוא גם יזכר. זה הכח של סיפור.

בואו ננתח רגע את הסרטון הזה כמו תסריט:
בתסריט אנחנו שואלים את עצמנו: מיהו הגיבור ומה הוא רוצה?
אז מי הגיבור בתסריט הזה? האציל המכובד (וגם האבא המודרני, שזו בעצם אותה דמות, בהבדל של כמה מאות שנים)
ומה הוא רוצה? הוא רוצה להראות לכולם מה המשפחה שלו אוכלת לארוחת ערב (להשוויץ/לקבל אישור/לקבל הכרה/לתחזק סטטוס).
כדי שהתסריט יהיה מעניין, אנחנו כתסריטאים צריכים להערים קשיים על הגיבור שלנו בדרך להשגת המטרה שלו, למשל הילדים הרעבים שמתים להתחיל לאכול, הקושי להעביר את התמונה לקהל בתקופה שלפני הפייסבוק וכו'.

אבל בתסריט טוב, אחרי שהאציל הנכבד יתגבר על המכשולים, יצליח במשימתו ויקבל את האישור על הארוחה שלו, הוא גם יבין משהו. הוא ישתנה. הוא יבין שיש הבדל בין מה שהוא רוצה למה שהוא צריך. אולי הוא רוצה שכולם יראו מה הוא אוכל, אבל מה הוא צריך?
הוא צריך להפסיק עם התחרות וליהנות מהדברים הפשוטים והטובים, כמו ארוחת ערב משפחתית.

האציל הנכבד והאבא המודרני הם בעצם בבואה שלנו, הלקוחות הפוטנציאלים של איקאה. איקאה השכילה להבין שבסיפור של העסק שלה שלא המוצרים הם הגיבורים אלא הלקוחות. מכיוון שכך, איקאה רוצה להבין מה אנחנו רוצים ולמה אנחנו זקוקים. כן, אנחנו פריקים של שיתוף ואנחנו רוצים שכולם ידעו על כל דבר נהדר שקורה בחיינו, אבל אנחנו בעיקר צריכים לא לשכוח את הדברים הפשוטים והטובים, כמו שקט, משפחה, כמו (מה שהיו רוצים שנחשוב על) המוצרים של איקאה…

מכיוון שאיקאה הבינה את הצורך של הלקוחות שלה, היא יכולה להרשות לעצמה לפנות אליהם באופן ישיר וממוקד וכן, אפילו לצחוק עליהם קצת. חוץ מזה, הסרטון שואב אותנו פנימה כי הוא מעורר מתח וסקרנות – לאן הם רצים? מה הם עושים? האם הם יצליחו במשימתם? ובינתיים שכחנו דבר חשוב- שכחנו שמנסים למכור לנו פה משהו, המגננות שלנו ירדו.

הסיפור הזה תופס אותנו "עם המכנסיים למטה", בדיוק כמו ש"תפסנו" את אותו חבר שהתרשם עמוקות מארון המעילים שהרכבנו במו ידינו. המסר של הסרטון יוצר אצלנו צחוק קטן של מבוכה והזדהות- נכון, כאלה נהיינו, שכחנו מה זה ליהנות מהדברים הפשוטים. צודקים האיקאה האלה.

זה הכח של סיפור, הסיפור שחברה מספרת ללקוחותיה, הסיפור של המוצר, הסיפור של כל אחד ואחת מאיתנו. אין דרך טובה יותר להעביר מסר, כל מסר, לא רק שיווקי.

אה, ולחברה המוכשרת ששיפצה לי את הדירה יש בלוג ממש שווה

שתפו את הכתבה הזו

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.