לא עוד פעם הסיפור על האתון!

אז הייתה את הפעם הזאת שנשכה אותי אתון. הייתי בת 10 בערך, גרנו בשכונה בירושלים שגובלת בקיבוץ רמת רחל. להורים שלי הגיעו חברים עם ילד בגילי והם הציעו שאקח אותו לפינת החי בקיבוץ, הליכה של כעשר דקות. אז הלכנו, ככה היה אז- קמים והולכים, בלי טלפון ובלי מזגן, רק סנדלים על כביש אספלט די ראשי ורותח מחום, לצד הפרדסים של הקיבוץ. בפינת החי קשה היה לפספס נער קיבוצניק שזוף וזריז שעובר לו בביטחון מופרז בתוך הכלובים.  הנער הבחין ברושם העז שהוא הותיר בנו, ילדים עירוניים שגרו במרחק 10 דקות ממנו, וקרא לנו להיכנס איתו למכלאת החמורים, הרי "הם לא עושים כלום". הילד שהיה איתי ויתר מראש, אבל אני, שהנער השזוף והזריז קצת מצא חן בעיניי, אזרתי אומץ ונכנסתי למכלאה. התקבלתי באדישות רבה, הן של החמורים והן של הנער, שהצביע על עַיִר צעיר. על הקיר היה מצויר לב ובו היה כתוב בצבע טרי שמו של העיר החדש. התקרבתי כדי לראות איך קוראים לעיר, כשהרגשתי שמשהו תופס אותי מלפנים ומרים אותי. האתון, שנבהלה שהתקרבתי לבנה, נתנה לי ביס בחזה. את הצרחות שמעו עד הקצה השני של העיר, כי להפתעתי אבא שלי הגיע בריצה אחרי כמה דקות. "מה קרה לה?" הוא שאל בדאגה, "נשכה אותה האתון", אמר הנער, שאמנם הרגיש קצת מודאג וקצת אשם, אבל גם ניסה להעלים את החיוך. "מה?!" אמר אבא שלי, הנער לא התאפק ופרץ בצחוק ולהפתעתי ואימתי הגמורה, אבא שלי, תוך שהוא מרים אותי על ידיו וסוחב אותי הביתה, צחק גם הוא. למרות הכאבים והדם – כל מי שראה אותי באותו יום ושמע מה קרה לי פרץ בצחוק, כולל האחות שהזריקה לי את הטטנוס ישר לטוסיק.

לכל אחד מאתנו יש כמה סיפורים קבועים שאנחנו מספרים על עצמנו: איך היכרנו את בן/בת זוגנו, סיפורי צבא, סיפורי קונדסות מהילדות, רגעים שהשפיעו על חיינו, על תפיסת עולמנו (או במקרה שלי, פאדיחה רצינית ראשונה וממש לא האחרונה…)

בדרך כלל הסיפורים שלנו הם סיפורים שאנחנו מיטיבים לספר, כי במהלך השנים קיבלנו עליהם תגובות טובות (צחוק, הפתעה, מתח, פליאה…), אז המשכנו לספר אותם שוב ושוב, ומכיוון שסיפרנו אותם שוב ושוב אנחנו מאד מאומנים בהם ומספרים אותם מצויין. לא פעם נוסף פרט או יורד, מתקצר או מתארך, לפי תגובות הקהל.

גם אם למי ששמע אותם אלף פעם זה כבר נמאס, הסיפורים האלה הם נכס. אנחנו לא בוחרים אותם סתם, הם חשובים, הם מספרים עלינו משהו והם יוצרים תגובות אצל הקהל. תמיד חשבתי שסיפור האתון שלי נועד בעיקר כדי להצחיק אנשים, אבל במהלך השנים גיליתי שהוא לא עושה רק את זה. גיליתי שאנשים מחבבים אותי יותר אחרי שהם שומעים את הסיפור הזה. הניסיון שלי להיות אמיצה, ניסיון שהסתיים בכישלון חרוץ, האכזבה שלי שלא קיבלתי מהסביבה את התגובה שלה ציפיתי, אלה דברים שמעוררים הזדהות.  ההכרה (המאוחרת יותר, יש לציין) באיכויות הקומיות של הסיטואציה וההומור העצמי, הופכים אותי לנגישה יותר עבור מי ששומע את הסיפור. עכשיו שהחומות ביננו נשברו, אפשר לגשת קצת יותר בקלות.

אני ממליצה לכם בחום לשבת ולכתוב לעצמכם, אפילו בכמה משפטים, את הסיפורים שאתם נוהגים לספר על עצמכם. קודם כל, שתהיו מודעים לסיפורים האלה. אחר כך, מתוך כל אלה, בחרו את הסיפורים שהתגובות עליהם הן הטובות ביותר. עכשיו יש בידיכם מטמון, לא פחות.  אם תבינו מהן התגובות שכל סיפור כזה מייצר, תוכלו להשתמש בסיפורים האלה באופן מודע ומתוכנן בסיטואציות שבהן אתם זקוקים לעזרה בלהציג את עצמכם, בליצור אמון, בלשבור את הקרח עם לקוח, בלהרשים.

אם תצליחו לספר את הסיפור הנכון בסיטואציה הנכונה, אנשים יזכרו אתכם לטווח ארוך ויצרו אתכם קשר רגשי,  יתחברו אליכם.

בינתיים, אם אתם מוצאים את עצמכם מוקפים בחמורים, אל תיגשו אל העַיִר. לעולם אין לדעת איפה אמא שלו.

שתפו את הכתבה הזו

כתיבת תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם. חובה למלא כתובת מייל ושם.